מה יש לנו שאנו לא פונים אחד לשני לא מתנחמים אחד בשני לא פתוחים באופן טבעי אחד לשני? מדוע זה קורה?
זה נראה לי בגלל שהביטוי הייחודי שלנו שמפיח חיים רעננים בלב מאיר את הפנים והעיניים ושמח להתגלות ולהראות מדוכא, במידה מסוימת בעולם בו אנו חיים.
אנשים זרים זה לזה, הורגלנו לתחרות הורגלנו לאימה ולכן פחד נזרע סביבנו וסוגר אותנו זה לזה וסוגר את עצמנו מהביטוי העצמי הזקוף קומה ששמח ביחודיותו. זו כמו הפנוזת המונים בה כולם נתבקשו ברגע שיפקחו את העיניים לנוע במרחב כנפרדים זה מזה לשמור את רגשותייהם בפנים ולהיות בררניים ביותר אם לחייך לאדם שלא מכירים או לפצוח בשיחה עם זר ואם להביע איזה דרור לרוח החיים שנמצא בהם במרחב הציבורי.
לכן אפשר להסתכל להליכה ברחוב כמו אל התבוננות במופע הפנוזה על במה ולזכור שבפקודה אחת חדשה אפשר לצאת מזה ולחזור לטבענו המאוחד כאנשים הצריכים לפנות זה לזה להתנחם זה בזה לחבק זה את זה, לשמוח לכאוב להרגיש כל דבר בכל מקום בלי שום אבחנה, אני לפחות לא התנדבתי לעלות על במה שבה יכניסו אותי לטראנס ויגידו לי כאשר תפקח עיניים תתנהג כמי שנפרד מכולם עסוק בענייניו החשובים והרציניים (אייפון), הסתר את רגשותיך מהעולם והזהר מכל אדם שאינך מכיר מלהביע את ביטואך הנובע מרוח החיים שבך ולכן גם איני מוכן לעשות כך.
וגם אם זה מצליח להשתיק משהו מהביטוי והחופש שרוח חיים נושאת עמה בתוכי אני מזכיר לעצמי שאין זה צריך להיות כך ומתנחם בזה בנתיים עד שאוכל להתנחם אחד עם השני ולפנות אחד לשני/ה בלי לחשוב על זה בכלל ככה סתם ברחוב כבני אדם הנושאי רוח חיים בקרבם.
